כאן מגינים

לאחר שנה וחצי ניתן לומר שהערוץ הראשון הצליח להגיע למאה העשרים ואחת: תאגיד השידור הציבורי "כאן" הוא תופעת רשת וטלוויזיה נפלאה.
כתב הגנה על השידור הציבורי.

 

 

בארבעים שנות שלטון הימין בארץ, המערכת הכלכלית הישראלית עברה תמורות רבות. בין השאר, כניסת הערוצים המסחריים ללב כול סלון בישראל וכפועל יוצא עליית ה"מעניין" על ה"חשוב". ערוץ 2, שהיה הערוץ המסחרי הראשון, החל את שידוריו ב-1992 והכניס למודעות כל ישראלי את המושג "פרסומת", "רייטינג", ולאחרונה גם "ריאליטי". אחריו החלו לפעול גם ערוץ 10, ערוץ 20 ולאחרונה, לאחר הפיצול, גם ערוץ רשת וערוץ קשת, ועוד עשרות ערוצים נישתיים של הוט או של יס.

 

לצד כל אלו, נותר ערוץ 1 במשכנו ברוממה והמשיך לשדר. שם, כמו בעולם מקביל, לא היה רייטינג ולא פרסומות – החסויות נותרו ההפסקה היחידה מהשידור, וגם צופים לא היו רבים.

 

המעבר במאי 2017 מערוץ 1 לתאגיד "כאן" רענן את הערוץ העתיק והוכיח שניתן לייצר שידור ציבורי שאינו תלוי ברייטינג ובפרסומות, שהוא גם מעניין, איכותי, ורב-גוני, ואפילו ניתן לעורר שיח ציבורי בקרב החברה הצעירה בישראל. אפילו אני, צעירה בת עשרים-וארבע, שלפני כן לא זפזפתי לערוץ 1 פעם אחת בחיי, מצאתי את עצמי לא רק מזפזפת ל"כאן" כי אם ממש מחכה לפרקים חדשים של תוכניות מקור מוצלחות.

 

ואכן, בשנה האחרונה נחשפנו לתוכניות מקור של כאן, שאיכותן ומקוריותן עולה פעמים רבות על אלו המסחריות: במקום עוד ריאליטי בישול או שירה, נחשפנו לריאליטי המצוין "סליחה על השאלה", שרק קורץ ל"צהוב" אך מכוון לשבור דעות קדומות ולקדם פלורליזם בחברה. במקום תחקירים על החיידקים בחומוס ובבריכות השחייה, נחשפנו לתוכניות תעודה (דוקו) כמו "העברים", "הצרפוקאים" ו"צליל מכוון", שמכירות לציבור הרחב את הציבור הרחב – כלומר, מתעדות את הישראליות העכשווית על גווניה ותרבויותיה, ומצליחות אגב כך לפנות למגוון קהלים וגילאים.

 

אין באמור כדי לרמוז שהערוצים המסחריים לא מקדישים זמן שידור לתוכניות איכותיות מסוגים שונים, אבל יש בכך כדי לומר שהכמות לא משתווה לכמות התוכניות הללו בתאגיד כאן – לא במגוון הנושאים והסוגות ולא בשעות השידור – תכניות איכות רבות משודרות בתאגיד בשעות הפריים-טיים, דבר שלא יעלה על הדעת בערוצים מסחריים, המניבים משעות אלו את מירב תקציבם.

 

המדינה, שתאגיד כאן הוא בבעלותה, מממנת את השידור ובכך נותנת אורך נשימה ליצירת תוכניות שערוצים מסחריים היו פוסלים כי "לא שווה להם". מטרות התאגיד, להיות גוף פלורליסטי, יהודי ודמוקרטי, קבועות בחוק מדינה. תקציבו ממומן ממיסים, אגרות למדינה (כולל למשרדים אחרים, כמו אגרת חידוש רישיון), ומתקציב המדינה (650 מיליון לשנה החל מ-2019). התקציב מחולק כך שבמובהק יש עדיפות לתוכניות מקור ישראליות ולתמיכה ביוצרים צעירים, לתוכניות איכות (דרמה ותעודה) ולחדשות, וכן יש הכרח ליצור תוכניות גם בשפה הערבית ותוכניות איכות לילדים.

 

לא פעם נשמעות טענות נגד התאגיד, שהמיסים לא צריכים לממן ערוץ טלוויזיה, שהתכנים לא נראים לחלק מהאנשים למרות שהם משלמים עליו ועוד. את כולן ניתן למצוא בקלות בתגובות לסרטונים, שמועלים כולם לרשת וניתן לצפות בהם בקלות ובחינם. טענות כאלה הן חלק ממגמה כללית של ציבור בישראל, להתנער מכול תשלום מיסים ולהאמין כי כול שירות ניתן לקנות וכול אדם ראוי שידאג לעצמו. אותו ציבור שוכח, בעיניי, שהמדינה שלנו התפתחה כל כך נגד כל הסיכויים, דווקא בשל תשלום המיסים הזה – תשלום מיסים הוא צורך סוציאלי במדינה! היעדר אנלפבתיות בישראל חרף עליה ממדינות בהן האנלפבתיות גואה, ביטוח בריאות לכול ישראלי ועוד מיני הישגים, הם תוצר ישיר של תשלום מיסים גבוה. לא, הורדת המיסים שכחלון מתפאר בה היא לא חברתית, וצריך לזעוק את זה: הורדת המיסים פוגעת בשירותים הכי חשובים במדינה.

 

נכון, טלוויזיה היא מותרה, וסרטונים של אורית נבון ומלך זילברשלג הם לא תוכנית דוקו מפולפלת, אבל תאגיד כאן מוכיח פעם אחר פעם, כבר למעלה משנה, שלטלוויזיה יכול להיות ערך חינוכי: חינוך לפלורליזם, למודעות פוליטית, להכרת השכן השונה ולחיזוק הערכים היהודיים והדמוקרטיים במדינה. ישר כוח.

 

הכתבה התפרסמה גם בעיתון הפורום, עיתון החוג לתקשורת באוניברסיטה העברית.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s